https://habardish.com/הברדיש – מה אנחנו עושים? מה השירות שלנו בשבילכם?
אנחנו מוכרים קורס מיוחד שהוא למעשה – סדרת סרטונים, שנקרא – איך לנצח את המשטרה וכל חוקר בחקירה – מה את/ה מקבל/ת בקורס? מדריך שמראה לך – איך להגיש כתב תביעה או כתב הגנה באינטרנט לבד נגד המשטרה או נגד כל אדם שעקץ אותך או פגע בך! איך לייצג את עצמך לבד בלי עורך דין! איך לנהל תיק פלילי לבד! ניהול הליך מלא לבד בלי עורך דין! את כל השיטות והדרכים לנצח את הפרקליטות ואת המשטרה בלי להוציא שקל על עורך דין! איך לנהל חקירות במשטרה מול חוקר, ימ”ר, יאחב”ל, להב 433, איך לנהל תיק נגד הוצאה לפועל, עירייה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, עירייה, ועוד! לאחר רכישת הקורס אתם תקבלו שם משתמש וסיסמא ותוכלו לצפות בכל סרטוני הקורס ללא הגבלה! – הקורס מלמד לפי נושאים וקטגוריות את כל הדרכים והשיטות איך להחזיר ולהילחם בחזרה באדם שעקץ אותך, ממש לפרטי פרטים, כגון תלונה במשטרה, איך לגרום שהמשטרה כן תפעל בתיק שלך ולא תזניח את התיק נגד העבריין שעקץ אותך, איך לתבוע אותו לבד, בלי להוציא שקל על עורך דין ולקבל את הכסף בחזרה, איך להגיש עליו תלונות למספר גופים שיטפלו בו, כמו מס הכנסה, ורשויות נוספות שיכולות לפעול נגדו באמצעים נוספים שאתה לא מכיר ולא שמעת עליהם, וכל השיטות שאפשר לעשות נגד אדם או חברה שעקצו אותך, הקורס גם מלמד איך בחיים לא ליפול יותר בשום עוקץ שהוא! לפרטים על המדריך והקורס באינטרנט כנסו לקישור הבא: https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ, ובנוסף או לחלופין כל עסק או אדם שרוצה לפרסם את העסק שלו אצלנו בכל הרשתות והאתרים שלנו, חשיפה לעשרות אלפי אנשים בכל ישראל, מוזמן גם ליצור איתנו קשר באתר https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ

 

אוטיס רדינג: הקול שנדם רגע לפני שהעולם היה מוכן אליו

הוא התחיל את דרכו כבחור צעיר מג’ורג’יה שניסה להישמע כמו ליטל ריצ’רד. בתוך שנים ספורות הפך אוטיס רדינג לאחד הקולות המזוהים והמרגשים ביותר של מוזיקת הסול. הוא כתב להיטים, מילא אולמות, זכה להכרה מצד גדולי המוזיקה והצליח לכבוש גם קהל לבן שהכיר אותו בעיקר דרך שמו של עולם ה-R&B. ואז, בדיוק כשהקריירה שלו עמדה לעבור לשלב חדש, הכול נגדע. רדינג נהרג בגיל 26 והשאיר אחריו מוזיקה שהמשיכה לחיות הרבה אחריו.

יש אמנים שהקריירה שלהם נבנית לאורך עשרות שנים. יש כאלה שמגיעים לשיא אחרי אינספור אלבומים, סיבובי הופעות ושינויים מוזיקליים. ואצל אוטיס רדינג, כמעט הכול קרה במהירות בלתי נתפסת.

פחות מחמש שנים הספיקו לו כדי להפוך מזמר צעיר מדרום ארצות הברית לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות הסול. הוא שר בקול מחוספס, עוצמתי וכמעט גופני, כאילו כל שורה שהוא מבצע עוברת דרכו לפני שהיא מגיעה למיקרופון.

ואז, כשהעולם סוף סוף החל להבין עד כמה גדול הוא יכול להיות — הוא איננו.

מילד מג’ורג’יה לכוכב של ממפיס

אוטיס רדינג נולד ב-9 בספטמבר 1941 בדוסון, ג’ורג’יה, וגדל במייקון. זו הייתה סביבה שבה מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום: גוספל בכנסיות, רית’ם אנד בלוז במועדונים ורוקנרול ברדיו.

כמו לא מעט מזמרי הסול הגדולים של דורו, הכנסייה הייתה בית הספר הראשון שלו. שם למד כיצד להשתמש בקול לא רק כדי לשיר מנגינה, אלא כדי להעביר רגש.

כבר כנער היה ברור שהוא מחזיק בכישרון יוצא דופן. בתחרות כישרונות מקומית שבה הפרס היה חמישה דולרים, רדינג הצליח לנצח שוב ושוב — 15 פעמים ברציפות. בסופו של דבר ביקשו ממנו להפסיק להשתתף, פשוט כדי שגם לאחרים יהיה סיכוי.

ההשפעה הגדולה ביותר עליו באותה תקופה הייתה ליטל ריצ’רד, שגם הוא הגיע ממייקון. רדינג חיקה את הסגנון שלו, את הלבוש ואת האנרגיה הבימתית. בתחילת הדרך היה קל לראות בו עוד צעיר שמנסה להיות הגיבור המוזיקלי שלו.

אבל מתחת לחיקוי הסתתר משהו אחר.

קול עמוק, צרוד ופגיע, שהצליח להיות באותו זמן גם גברי וגם חשוף. ברגע שהוא מצא את הסגנון האישי שלו, כבר היה קשה להתבלבל בינו לבין מישהו אחר.

הדרך הארוכה אל סטאקס

ב-1958 הצטרף רדינג לג’וני ג’נקינס וללהקת הפיינטופרס. הוא עשה כמעט הכול: נהג, סחב ציוד, עזר מאחורי הקלעים וכשנוצרה הזדמנות — גם שר.

החיים לא היו פשוטים. הוא ניסה לבנות קריירה מוזיקלית ובמקביל לפרנס את משפחתו. ב-1961 נישא לזלמה אטווד, שהפכה לשותפה משמעותית בחייו ולעוגן שלו גם בשנים שבהן הקריירה החלה להמריא.

ההזדמנות ששינתה את הכול הגיעה ב-1962, כמעט במקרה.

רדינג הסיע את ג’נקינס לממפיס, שם תוכנן סשן הקלטות בחברת סטאקס. כאשר ההקלטה של ג’נקינס לא התקדמה כמתוכנן, רדינג ביקש לקבל כמה דקות משלו מול המיקרופון.

הוא ניסה תחילה שיר קצבי שלא ממש הרשים את אנשי האולפן. ואז הגיע These Arms of Mine.

ברגע שהוא התחיל לשיר, האווירה השתנתה.

פתאום לא עמד שם חקיין צעיר של ליטל ריצ’רד, אלא זמר עם אישיות משלו. הקול שלו נשמע כאילו הוא נאבק בכל מילה, אבל בו בזמן שומר עליה בשליטה מוחלטת.

השיר הצליח, נמכר במאות אלפי עותקים והוביל לחוזה הקלטות. חשוב מכך — הוא סימן לרדינג את הכיוון שבו עליו ללכת.

האיש שהפך רגש למוזיקה

בשנים שלאחר מכן הפך רדינג לאחד השמות המרכזיים של סטאקס ולפנים של הסול הדרומי.

הצליל של ממפיס היה שונה מזה של מוטאון. הוא היה פחות מלוטש ויותר מחוספס, קרוב יותר לכנסייה, למועדונים הקטנים ולרחובות הדרום.

לצדו ניגנו מוזיקאים שהפכו בעצמם לאגדות, ובהם חברי Booker T. & the M.G.’s. במרכז שיתוף הפעולה עמדו סטיב קרופר, דונלד “דאק” דאן, אל ג’קסון ג’וניור ובוקר טי ג’ונס.

רדינג לא היה מוזיקאי אינסטרומנטלי מיומן במיוחד ולא ידע לקרוא תווים, אבל הייתה לו יכולת נדירה לדעת בדיוק כיצד הוא רוצה שהשיר יישמע. הוא היה מזמזם למוזיקאים רעיונות, מסמן את הקצב בידיו ודוחף אותם עד שהצליל התאים לדמיון שלו.

וזה עבד.

שירים כמו I’ve Been Loving You Too Long ו-Try a Little Tenderness הפכו את ההופעות שלו לחוויה כמעט פיזית. הוא היה מתחיל בשקט, כמעט בלחישה, ואז בונה את השיר בהדרגה עד שהקול שלו מתפרץ מעל כלי הנשיפה והקצב.

גם כששר שירים של אחרים, רדינג הצליח לגרום להם להישמע כאילו נכתבו במיוחד עבורו.

האלבום Otis Blue, שהוקלט ב-1965 בתקופה אינטנסיבית במיוחד, הדגים זאת היטב. רדינג לקח שירים של סם קוק, הרולינג סטונס ובי.בי. קינג והפך אותם לחלק מהעולם המוזיקלי שלו.

לפני אריתה פרנקלין היה רדינג

אחד הרגעים החשובים בקריירה שלו הגיע דווקא דרך שיר שזכה לחיים חדשים אצל זמרת אחרת.

רדינג הקליט את Respect ב-1965. בגרסה שלו, השיר עסק בגבר שמבקש הכרה והערכה בתוך מערכת יחסים.

שנתיים לאחר מכן הגיעה אריתה פרנקלין.

פרנקלין לקחה את השיר, שינתה את נקודת המבט והפכה אותו להצהרה עוצמתית על עצמאות, כוח וכבוד. הביצוע שלה הגיע למקום הראשון והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקופה.

רדינג עצמו הבין שהשיר כבר קיבל חיים חדשים. אבל ההצלחה של פרנקלין המחישה גם עד כמה חזקה הייתה הכתיבה שלו — הוא הצליח ליצור חומר שמבצעים אחרים יכלו לקחת למקומות חדשים לחלוטין.

ואז הגיע מונטריי

למרות הצלחתו בעולם ה-R&B, רדינג עדיין לא היה כוכב פופ מרכזי בקרב הקהל הלבן בארצות הברית.

המחסום הזה עמד להישבר.

ב-1967 הוא הגיע לפסטיבל הפופ של מונטריי, אחד האירועים החשובים בתולדות הרוק של שנות ה-60. על הבמה הופיעו באותה תקופה שמות כמו ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, The Who וראבי שנקר.

רדינג היה צריך להתמודד עם קהל צעיר ולבן שהגיע בעיקר בשביל עולם הרוק והפסיכדליה.

הוא עלה לבמה בחליפה ירוקה בוהקת.

ומה שקרה אחר כך הפך לאחד הרגעים הזכורים בקריירה שלו.

בתוך דקות הוא הצליח להפוך קהל שאולי לא הכיר אותו היטב לקהל שלא רצה שיירד מהבמה. הוא ביצע את Shake, את Respect, את I’ve Been Loving You Too Long, את Satisfaction ולבסוף את Try a Little Tenderness.

ההופעה הייתה כל כך אנרגטית שהזמן שהוקצה לו הסתיים לפני שהקהל היה מוכן להיפרד ממנו.

מונטריי לא הייתה רק עוד הופעה מוצלחת. היא הייתה הוכחה לכך שרדינג מסוגל לחצות את הגבול שבין מוזיקת הסול לבין הקהל הרחב של הרוק.

פתאום נראה שהעולם כולו פתוח בפניו.

ואז הוא החליט להשתנות

דווקא ברגע שבו רדינג החל להשיג את ההכרה שרצה, הוא לא הסתפק בהמשך הדרך שכבר סלל.

בסוף קיץ 1967, במהלך שהות בקליפורניה, הוא ישב מול מפרץ סן פרנסיסקו והחל לחשוב על כיוון מוזיקלי חדש.

הרעיון שהתגבש היה שונה מאוד מהשירים שבזכותם התפרסם.

במקום הצעקה וההתפרצות, הוא רצה ליצור משהו רגוע יותר. אישי יותר. שיר על אדם שנמצא רחוק מהבית, יושב מול המים ומתבונן בספינות שעוברות.

התוצאה הייתה (Sittin’ On) The Dock of the Bay.

יחד עם סטיב קרופר הוא החל לבנות שיר ששילב סול, פולק ופופ. רדינג רצה לפתוח לעצמו דלת לעידן חדש בקריירה.

הוא אפילו עבר ניתוח במיתרי הקול לפני שחזר לעבוד על ההקלטה.

איש מהם לא ידע עד כמה השיר יהפוך למשמעותי.

ההקלטה האחרונה

ב-7 בדצמבר 1967 נכנס רדינג לאולפן בפעם האחרונה.

העבודה על (Sittin’ On) The Dock of the Bay עדיין לא הסתיימה. צלילי הרקע עוד היו חסרים, והשריקה המפורסמת בסוף השיר הייתה למעשה פתרון זמני — רדינג וקרופר עדיין תכננו לעבוד על הקטע.

למחרת הוא יצא שוב להופעות.

ב-10 בדצמבר עלה על מטוס יחד עם חברי להקת ההופעות שלו, הבאר-קיז.

המטוס טס בתנאי מזג אוויר קשים באזור ויסקונסין. כשהתקרב למדיסון, הוא התרסק באגם מונונה.

רדינג היה בן 26.

יחד איתו נהרגו מנהל ההופעות, הטייס וארבעה מחברי הלהקה. בן קאולי, חצוצרן הבאר-קיז, היה הניצול היחיד.

הסיבה המדויקת לתאונה מעולם לא נקבעה.

השיר שהפך לפרידה

לאחר מותו חזר סטיב קרופר אל ההקלטה האחרונה.

הוא השלים את העריכה, הוסיף את צלילי הגלים והשחפים ששילבו רדינג וקרופר ברעיון המקורי, והשאיר גם את השריקה בסיום.

בינואר 1968 יצא השיר.

ואז קרה הדבר שרדינג חיכה לו כל חייו.

(Sittin’ On) The Dock of the Bay הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ונשאר שם ארבעה שבועות. הוא הפך ללהיט ענק, נמכר במיליוני עותקים וזכה בשני פרסי גראמי.

אבל לצד ההצלחה הייתה אירוניה קשה מנשוא.

רדינג סוף סוף מצא את השיר שהיה יכול לקחת אותו אל מעבר לגבולות הסול — אבל הוא כבר לא היה בחיים כדי לראות את ההצלחה.

קריירה שנקטעה לפני שהגיעה לשיאה

אוטיס רדינג לא הספיק להגיע לגיל 27.

הקריירה שלו נמשכה תקופה קצרה להפליא, אבל ההשפעה שלה הייתה עצומה. בתוך שנים ספורות הוא הפך מזמר צעיר שניסה לחקות את האליל שלו לאחד הקולות המזוהים ביותר עם מוזיקת הסול.

הוא כתב, הקליט והופיע כאילו אין מחר.

אולי בגלל זה המוזיקה שלו עדיין מרגישה כל כך דחופה.

הקול שלו יכול היה לשאוג, להתחנן ולהישבר בתוך אותו משפט. אבל דווקא מאחורי העוצמה הייתה פגיעות שהפכה אותו לאנושי כל כך.

והסיפור של רדינג נשאר בעיקר כסיפור על פוטנציאל שנקטע מוקדם מדי.

אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו היה ממשיך לחיות. האם היה עובר לכיוון הפופ? האם היה מפתח את הסגנון שהחל להופיע ב-Dock of the Bay? האם היה הופך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם?

אין תשובה לשאלות האלה.

מה שכן נשאר הוא גוף יצירה שאמנים רבים היו מתקשים להשאיר גם בקריירה ארוכה פי כמה.

אוטיס רדינג מת צעיר, אבל הקול שלו מעולם לא באמת הזדקן.

יותר מחמישה עשורים אחרי מותו, השירים שלו עדיין נשמעים כמו יצירות של אמן שהיה באמצע תהליך — לא בסופו.

וזו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר שלו: בדיוק כשהוא גילה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע, הדרך שלו נעצרה.