הברדיש – מה אנחנו עושים? מה השירות שלנו בשבילכם?
אנחנו מוכרים קורס מיוחד שהוא למעשה – סדרת סרטונים, שנקרא – איך לנצח את המשטרה וכל חוקר בחקירה – מה את/ה מקבל/ת בקורס? מדריך שמראה לך – איך להגיש כתב תביעה או כתב הגנה באינטרנט לבד נגד המשטרה או נגד כל אדם שעקץ אותך או פגע בך! איך לייצג את עצמך לבד בלי עורך דין! איך לנהל תיק פלילי לבד! ניהול הליך מלא לבד בלי עורך דין! את כל השיטות והדרכים לנצח את הפרקליטות ואת המשטרה בלי להוציא שקל על עורך דין! איך לנהל חקירות במשטרה מול חוקר, ימ”ר, יאחב”ל, להב 433, איך לנהל תיק נגד הוצאה לפועל, עירייה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, עירייה, ועוד! לאחר רכישת הקורס אתם תקבלו שם משתמש וסיסמא ותוכלו לצפות בכל סרטוני הקורס ללא הגבלה! – הקורס מלמד לפי נושאים וקטגוריות את כל הדרכים והשיטות איך להחזיר ולהילחם בחזרה באדם שעקץ אותך, ממש לפרטי פרטים, כגון תלונה במשטרה, איך לגרום שהמשטרה כן תפעל בתיק שלך ולא תזניח את התיק נגד העבריין שעקץ אותך, איך לתבוע אותו לבד, בלי להוציא שקל על עורך דין ולקבל את הכסף בחזרה, איך להגיש עליו תלונות למספר גופים שיטפלו בו, כמו מס הכנסה, ורשויות נוספות שיכולות לפעול נגדו באמצעים נוספים שאתה לא מכיר ולא שמעת עליהם, וכל השיטות שאפשר לעשות נגד אדם או חברה שעקצו אותך, הקורס גם מלמד איך בחיים לא ליפול יותר בשום עוקץ שהוא! לפרטים על המדריך והקורס באינטרנט כנסו לקישור הבא: https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ, ובנוסף או לחלופין כל עסק או אדם שרוצה לפרסם את העסק שלו אצלנו בכל הרשתות והאתרים שלנו, חשיפה לעשרות אלפי אנשים בכל ישראל, מוזמן גם ליצור איתנו קשר באתר https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ
ברגע שילד נעלם, ישראל כולה הופכת למשפחה אחת
ביום-יום אנחנו ממהרים, צופרים, מתווכחים ולעיתים שוכחים להביט באדם שעומד לידנו. אבל כשילד בן ארבע נעלם, כל המחיצות מתמוטטות: הודעה אחת הופכת למבצע חיפוש ארצי, זרים יוצאים אל הלילה ומיליוני אנשים מחזיקים את הנשימה. אולי דווקא שם נמצאת אחת התכונות העמוקות ביותר של החברה הישראלית
יש רגעים שבהם נדמה שהחברה הישראלית מורכבת מאינסוף אנשים שכל אחד מהם ממהר לכיוון אחר.
אנחנו צופרים שנייה אחרי שהרמזור מתחלף, מתווכחים על המקום בתור, מאבדים סבלנות בפקקים, מתרגזים על הפקיד בדואר ומשאירים אחרינו לא פעם את אותה שקית או בקבוק בפארק או בחוף.
אבל אז קורה משהו שמצליח לעצור את כל זה.
ילד בן ארבע בשם יובל קוגן נעלם באשקלון – ובתוך זמן קצר המציאות השתנתה.
הודעה אחת – ומדינה שלמה יוצאת מהבית
הודעה שמופצת בטלגרם עוברת במהירות מאדם לאדם. קבוצות וואטסאפ מקומיות הופכות למוקדי תיאום. אנשים מתחילים להעביר תמונות, לבדוק אזורים, להציע כלי רכב, פנסים וכוחות.
ואז מגיע השלב שבו כבר לא מדובר רק במשטרה או בתושבי העיר.
אנשים עוזבים את העבודה. חיילי מילואים יוצאים מהבית. מתנדבים מגיעים מאשקלון, מאשדוד, מגוש דן וממקומות נוספים ברחבי הארץ.
יש מי שלוקח פנס ויוצא לשטח, יש מי שמפיץ את התמונה ברשת, ויש מי שפשוט מתיישב בצד ומתפלל.
אישה דתייה באוטובוס פותחת ספר תהילים. עובד במשרד בתל אביב משתף את תמונתו של יובל. אחרים עוזבים את המסכים, נוסעים לשטח ומצטרפים לחיפושים.
אנשים שמעולם לא פגשו את הילד עומדים יחד בחושך, סורקים שדות, שבילים, שיחים וגדרות וקוראים בשמו.
“הילד של כולנו”
השאלה הפשוטה היא: מי מהם בכלל הכיר את יובל לפני שנעלם?
כמעט אף אחד.
אבל מהרגע שבו תמונתו הופצה, הוא כבר לא היה רק ילד מאשקלון. עבור רבים הוא הפך לילד של כולנו.
וזה אולי הדבר המעניין ביותר בסיפור הזה.
אותה חברה שמתקשה לפעמים להתאפק בכביש או בתור מצליחה, ברגע אחד, להתגייס סביב משפחה שאינה מכירה. הפער הזה כמעט בלתי נתפס.
לפתע הוויכוחים הרגילים נעלמים. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים – כולם נדחקים הצידה מול מטרה אחת פשוטה: למצוא ילד ולהחזיר אותו הביתה.
לא רק חיפוש – תחושת אחריות
התגובה הזו אינה מסתיימת באנשים שיוצאים לשטח.
היא נמצאת גם במי שמעביר הודעה לחבר, במי שעוצר לומר פרק תהילים, במי שמתקשר לשאול אם צריך עזרה ובמי שלא מצליח להירדם עד שיגיע עדכון.
לכמה שעות, הילד הופך לנקודת מפגש של אנשים שאין ביניהם כמעט שום דבר משותף.
הם אינם מכירים את המשפחה. הם לא יודעים מי הילד, מה הוא אוהב או איך נשמע הקול שלו. ועדיין, משהו בסיפור שלו מצליח לחדור דרך כל שכבות היומיום.
כאילו לרגע אחד כולם מבינים שהכאב של משפחה אחת יכול להיות גם הכאב שלהם.
ואז מגיעה ההודעה שכולם חיכו לה
כשהגיעה לבסוף הבשורה שיובל נמצא, התחושה הייתה גדולה בהרבה מהקלה פרטית של משפחתו.
אנשים ברחבי הארץ נשמו לרווחה. זרים חייכו זה לזה. היו מי שמחו דמעה, אחרים הודו לאלוהים, ורבים פשוט הרגישו שהמשא שישב להם על הלב השתחרר.
זה היה רגע שבו אלפי אנשים, שאולי לעולם לא ייפגשו שוב, הרגישו כאילו עברו יחד משהו.
דווקא בסתירה הזו נמצא הסיפור
ישראל רחוקה מלהיות חברה מושלמת. אנחנו יכולים להיות חסרי סבלנות, קולניים, חדים מדי ולעיתים אדישים לסביבה שלנו.
אבל לצד כל אלה קיימת גם תכונה אחרת – עמוקה, כמעט אינסטינקטיבית.
כשמישהו באמת זקוק לעזרה, ובעיקר כשמדובר בילד, המרחקים נעלמים במהירות.
אנשים מפסיקים לשאול מאיפה אתה, למי אתה מצביע או באיזה אורח חיים אתה חי. הם פשוט מגיעים.
אולי זו אחת הסתירות הגדולות של החיים כאן: ביום רגיל אנחנו יכולים להרגיש כמו אוסף של קבוצות שלא מצליחות להסכים כמעט על שום דבר. אבל ברגע שבו ילד אחד נעלם, מתגלה מתחת לכל זה משהו חזק בהרבה.
תחושת האחריות ההדדית.
וברגעים כאלה, אפילו בתוך כל הרעש והכאוס, נדמה לרגע שאנחנו באמת משפחה אחת.