הברדיש – מה אנחנו עושים? מה השירות שלנו בשבילכם?
אנחנו מוכרים קורס מיוחד שהוא למעשה – סדרת סרטונים, שנקרא – איך לנצח את המשטרה וכל חוקר בחקירה – מה את/ה מקבל/ת בקורס? מדריך שמראה לך – איך להגיש כתב תביעה או כתב הגנה באינטרנט לבד נגד המשטרה או נגד כל אדם שעקץ אותך או פגע בך! איך לייצג את עצמך לבד בלי עורך דין! איך לנהל תיק פלילי לבד! ניהול הליך מלא לבד בלי עורך דין! את כל השיטות והדרכים לנצח את הפרקליטות ואת המשטרה בלי להוציא שקל על עורך דין! איך לנהל חקירות במשטרה מול חוקר, ימ”ר, יאחב”ל, להב 433, איך לנהל תיק נגד הוצאה לפועל, עירייה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, עירייה, ועוד! לאחר רכישת הקורס אתם תקבלו שם משתמש וסיסמא ותוכלו לצפות בכל סרטוני הקורס ללא הגבלה! – הקורס מלמד לפי נושאים וקטגוריות את כל הדרכים והשיטות איך להחזיר ולהילחם בחזרה באדם שעקץ אותך, ממש לפרטי פרטים, כגון תלונה במשטרה, איך לגרום שהמשטרה כן תפעל בתיק שלך ולא תזניח את התיק נגד העבריין שעקץ אותך, איך לתבוע אותו לבד, בלי להוציא שקל על עורך דין ולקבל את הכסף בחזרה, איך להגיש עליו תלונות למספר גופים שיטפלו בו, כמו מס הכנסה, ורשויות נוספות שיכולות לפעול נגדו באמצעים נוספים שאתה לא מכיר ולא שמעת עליהם, וכל השיטות שאפשר לעשות נגד אדם או חברה שעקצו אותך, הקורס גם מלמד איך בחיים לא ליפול יותר בשום עוקץ שהוא! לפרטים על המדריך והקורס באינטרנט כנסו לקישור הבא: https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ, ובנוסף או לחלופין כל עסק או אדם שרוצה לפרסם את העסק שלו אצלנו בכל הרשתות והאתרים שלנו, חשיפה לעשרות אלפי אנשים בכל ישראל, מוזמן גם ליצור איתנו קשר באתר https://habardish.com/ ותשלחו לנו הודעה בוואטספ
נכנסה לכיתה בלי לדעת מה ללמד: “איך מצפים ממני לחנך 35 ילדים?”
יום אחד היא מחליפה מורה לאנגלית, ביום אחר נשלחת ללמד ערבית – מקצוע שלא למדה מאז כיתה ט’. בין שיעור תיאטרון למאבק בין תלמידים, היא נדרשת לאלתר מול עשרות ילדים שאינה מכירה, בלי הכשרה פדגוגית ובלי זמן להבין מי עומד מולה. אחרי חודשים של עבודה כממלאת מקום היא החליטה לעצור: “העברת תוכן היא לא חינוך”
“אמרתי שלא לימדתי אנגלית. היא אמרה שזה מצוין”
יום ראשון בבוקר, בית ספר בחולון. היא מגיעה למקום שמעולם לא הייתה בו, אחרי שקיבלה בלילה הקודם כתובת ומערך שיעור. האדם ששלח אותה לשם הוא מישהו שמעולם לא פגשה. השניים שוחחו בטלפון במשך חמש דקות בלבד.
לא היו קורות חיים, לא ראיון עבודה ולא תהליך מיון משמעותי. הקשר נוצר דרך קבוצת וואטסאפ של ספקי תוכניות גפ”ן, ומאותו רגע היא פשוט התחילה לקבל כתובות של בתי ספר.
הפעם היא אמורה ללמד אנגלית.
היא נכנסת לכיתה ד’1, מפעילה את המיקרופון הקטן שהיא נוהגת לענוד, ומציגה את עצמה כמורה המחליפה. הילדים מיד שואלים איפה המורה הקבועה שלהם, מיכל. היא לא מכירה אותה. רק בהמשך היום תגלה שמיכל התפטרה.
מערך השיעור שקיבלה אמור להתבסס על מקרן, משחקים ומצגות. אלא שהמקרן לא עובד.
וכך, כבר בשמונה בבוקר, היא עומדת מול כיתה של ילדים שלא פגשה מעולם, במקצוע שמעולם לא לימדה, בלי אפשרות להשתמש במערך שקיבלה.
הפתרון: לאלתר.
היא מוציאה כדור ומנסה להפוך את השיעור למשחק. הילדים משתפים פעולה, לפחות בהתחלה.
בשיעור הבא המקרן כבר עובד. על המסך מופיעה קטגוריה באנגלית – FOOD – והתלמידים אמורים לכתוב בתוך 30 שניות כמה שיותר מילים הקשורות לאוכל.
הטיימר מתחיל.
אף אחד לא כותב.
היא עוצרת ושואלת למה.
אחת התלמידות מסבירה לה את הסיבה: הם פשוט לא יודעים איך לכתוב את המילים.
“כך גיליתי שאני מחליפה מורה לערבית”
כמה ימים אחר כך, בית ספר בגבעתיים.
סגן המנהל ניגש אליה בחדר המורים.
“את דרך עדי, נכון?”
הוא לוקח אותה למזכירות, נותן לה דפי עבודה על אותיות השמש בערבית ונעלם.
רק אז היא מבינה מה היא אמורה לעשות באותו יום.
ללמד ערבית.
הבעיה היא שהפעם האחרונה שבה למדה ערבית הייתה בכיתה ט’. הידע שלה בשפה מסתכם כמעט לחלוטין במשפט אחד שהיא עדיין זוכרת.
היא נכנסת לכיתה ח’2, מחלקת את הדפים ומנסה להתחיל.
אחד התלמידים מבקש ממנה לכתוב את אותיות השמש על הלוח.
היא נאלצת להודות: היא לא יודעת.
הילדים מסתכלים עליה בתדהמה.
“אז למה הביאו אותך לכאן?”
היא יכולה הייתה לכעוס על החוצפה. במקום זאת היא מודה בפניהם שהם צודקים.
לא מורה, לא בדיוק מנחה – ובעיקר לבד
היא לא היחידה שעובדת כך.
במערכת קיימים עובדים עצמאיים שמגיעים לבתי ספר במסגרת תוכניות גפ”ן. הם יכולים להעביר מגוון תכנים – מאנגלית ומתמטיקה ועד שחמט, יוגה וג’אגלינג.
אבל בין העברת תוכן לבין הוראה יש פער משמעותי.
בחלק מהמקרים אין למדריכים הכשרה פדגוגית מסודרת. במקרה שלה, אין תואר ואין תעודת הוראה. גם היכרות מוקדמת עם התלמידים אינה חלק מהמשוואה.
וזה בדיוק הקושי.
כשהיא נכנסת לכיתה, היא לא יודעת מי מהילדים מתמודד בבית עם גירושים, מי איבד אדם קרוב, מי לא ישן בלילה או מי נמצא בתקופה קשה.
היא לא מכירה את היחסים בין התלמידים, את ההיסטוריה של הכיתה או את הדינמיקה שנבנתה במשך חודשים.
היא מגיעה ל-45 דקות.
והמטרה הופכת לעיתים פשוטה מאוד: לשרוד אותן.
המערך שהכינה מראש נזרק לא פעם הצידה כבר אחרי חמש דקות. במקום זאת היא מנסה למצוא דרך להעסיק את הילדים, להרגיע אותם ולשמור על איזושהי שליטה בכיתה.
“כשאת לבד על 30 ילדים, את לא באמת עם אף אחד מהם”
המצב הופך מורכב עוד יותר כשנכנסים לתמונה ילדים הזקוקים לתמיכה מיוחדת.
לא פעם היא מגיעה לכיתה עם שתי סייעות או שלוש, אבל אינה יודעת מי מהן משויכת לאיזה ילד. לפעמים הן נאלצות לעזוב את הכיתה כדי לטפל במשהו אחר.
ואז היא נשארת לבד.
באחד מבתי הספר שבהם עבדה באופן קבוע, היא פגשה מדי יום רביעי כ-180 תלמידים.
היא לא הצליחה לזכור את שמותיהם של רובם.
מי שכן נחרטו בזיכרונה היו בעיקר הילדים שהפריעו שוב ושוב. התלמידים השקטים, אלה שישבו ועשו את המשימה שלהם, כמעט נעלמו מעיניה.
באחד הימים היא נאלצה להפריד בין תלמידים שהחלו להתקוטט. היא הבחינה ברועי רגע לפני שהרים את היד, והבינה שהוא מגיב לפגיעה שחווה.
היא ביקשה ממנו לצאת ולהירגע.
אבל באותו רגע הייתה לה בעיה נוספת: היא הייתה אחראית לבדה על כיתה של כ-30 ילדים.
היא יצאה אליו לזמן קצר, אבל הראש שלה היה בתוך הכיתה.
האם הילדים האחרים בסדר? האם מישהו ייפגע? כמה זמן היא יכולה להשאיר אותם ללא השגחה?
היא רצתה להבין מה קרה לרועי, אבל לא הייתה לה אפשרות לעצור ולנהל איתו שיחה אמיתית.
“כשאת לבד על שלושים ילדים, את לא עם אף אחד מהם”, היא אומרת.
ילד אחד, ריב אחד – ומורה שלא יודעת את כל התמונה
באותו בית ספר, בשיעור תיאטרון בכיתה א’3, היא נתנה לילדים להתחלק לקבוצות ולהכין הצגה בחצר בנושא החופש הגדול.
בת השירות והסייעת שהיו אמורות להיות איתה יצאו מהכיתה.
ואז התחיל הכול.
שי לא מצא קבוצה. הוא רצה להצטרף לקבוצת בנים, אך הם סירבו משום שלטענתם הוא מפריע להם בזמן העבודה.
במקביל, ילדה אחרת קראה לה כי תלמידה בשם רוני בוכה.
היא ניגשה אליה.
כשחזרה, ראתה את שי רודף אחרי הילדים שסירבו לקבל אותו. בתוך זמן קצר המשחק הפך לאלימות.
היא ניסתה לעצור אותו, אבל הייתה לבדה.
שי המשיך לרדוף אחרי הילדים, והכיתה כולה צפתה במתרחש.
בסופו של דבר היא רצה למזכירות וביקשה עזרה.
המחנכת הגיעה, הסבירה שלפעמים אין סייעת בכיתה ושצריך להתייחס לשי בהתאם, בין היתר בשל היותו על הרצף האוטיסטי.
שי הושעה.
היא מדגישה שהיא אינה מאשימה את המחנכת.
השאלה שלה אחרת:
איך מצפים ממורה שמגיעה פעם בשבוע, אינה מכירה את הילדים ואינה יודעת כמעט דבר על חייהם, לזהות את המורכבויות שמאחורי ההתנהגות שלהם?
“אני רוצה לבקש מכם סליחה”
בבית ספר אחר, בחולון, היא כבר מרגישה קצת יותר בבית.
היא מגיעה לחדר המורים ושומעת שהצוות מתכנס לכבוד יום הולדתה של המנקה. מורה כותבת לה ברכה ברוסית, אחרים מתחבקים, והמנקה מביאה מאפים לכולם.
היא לוקחת אחד ומתיישבת בצד.
“מה לעזאזל אני קשורה?”
התחושה הזו חוזרת שוב ושוב.
היא נמצאת בתוך בית הספר, אבל לא באמת חלק ממנו.
בסוף השנה היא מחליטה לעזוב.
אבל לפני שהיא מסיימת, היא מבקשת להפנות כמה מילים דווקא לתלמידים שאותם לימדה.
היא מתנצלת בפניהם.
לא משום שלא ניסתה, אלא משום שהיא מרגישה שלא הצליחה להיות עבורם אשת חינוך.
היא לא הכירה אותם מספיק. לא ידעה מה עובר עליהם. לא הייתה לה אפשרות להעניק להם את הזמן, ההיכרות והנוכחות שחינוך דורש.
והיא מודה גם במשהו שקשה לה יותר לומר: היא לא הצליחה לאהוב אותם כפי שרצתה.
לא מפני שלא היה אכפת לה, אלא מפני שאהבה כזו, מבחינתה, דורשת זמן וקשר.
ובמערכת שבה מורה מגיעה לכיתה ל-45 דקות ונעלמת, קשה לבנות קשר כזה.
“אנשים כמוני שמים בתוך בית הספר כדי להעביר תוכן”, היא מסכמת. “ולפעמים אני מעבירה תוכן. אבל בין זה ובין חינוך אין שום קשר.”
בסוף השנה היא התפטרה.